פרוייקט גמר
מנחים: שוקי לוי, בני לוי, אודי מנדלסון, איציק אלחדיף, דניאל אזרד
?כמה עיר לשים לך
מאז היותי ילדה, העיר הייתה זרה לי , משהו רועש, רחוק ושנוסעים בו בשבת. הפעם הראשונה בה ביקרתי בניו יורק זכורה לי כסיוט, מיגרנה מתמשכת וכאבי עיניים, כמו לאחר בהייה ממושכת במסך מרצד. בביקור השני התאהבתי. במשך חמש שנות לימודיי באוניברסיטה, משהו בי נפל שבוי בקסם, בריבוי ההזדמנויות, בהתחלפות , באנונימיות ובגיוון הקיימים בעיר. יחד עם זאת בכל ביקור בעיר אני שואלת את עצמי האם הייתי יכולה לגור פה? האם הייתי מוכנה להקריב את השקט? את החום האנושי ואת הנפנוף לעבר כל מי שעובר מולי? אולי לא חייבת? אולי ישנה אפשרות של גם וגם? אולי ישנה עיר אוטופית שמכילה גם אנשים כמוני, שצריכים להרגיש את השכונה שלהם, את החצר שלהם ואת האתנחתא של בין השקט הגמור שלי לבין הרעש שהוא גם שלי.
בעידן הנוכחי אנו עדים לשכפול כרוני של המגורים. שכולל ייצור ושכפול שיטתי כמעט של יחידת המרחב הראשונית של האדם- הבית. תופעת האוניברסאליות, הבא זמניות ותחושת השעתוק הבאה לידי ביטוי בכך שבלחיצת כפתור אנו נמצאים בכל מקום בעולם, וחולקים עם שמונים אחוזים מאוכלוסיית העולם את אותו מסך ה"בית" של מכשיר הסלולרי שלנו, מגבירה ומדגישה את דהיית הזהות והייחודיות שלנו, שבעיני צריכה לבוא לידי ביטוי בראשיתה בצורה בה אנו שוכנים.
:את המגורים אפיינתי בשלושה פרמטרים
יחס המגורים לכיפת השמיים- האם הבית שלי מאפשר לי כיפת שמיים שהיא רק שלי? או שמא אני חולק אותה עם הכלל? האם כיפת השמיים שלי הינה ישירה או מרומזת
?יחס מפתן הבית שלי לחוץ ולפנים- האם מפתן הבית מאפשר לי אתנחתא בין החוץ שלי לפנים שלי? האם מפתן הבית מהווה גבול ל"זר" או להיפך
?יחס המגורים לקהילה- האם סביבת המגורים מאפשרת לי בחירה במינון ה"קהילתיות" בה אני חפץ
אני מנסה לייצר בלוק חדש, שהשפה האדריכלית שלו והמצבים אותם הוא מזמין ומייצג נותנים ביטוי לנסיון של האדם לממש "ביתיות" מסוג חדש בעיר
